השופטת ד' ברק-ארז:
1. עובד ציבור בכיר במועצה אזורית - מי ששימש כגזבר ומזכיר המועצה - היה מעורב בעבירות של קבלת שוחד ושל גניבה בידי עובד ציבור, שאף היו כרוכות בהדחת עובד נוסף למעורבות בהתנהלות בלתי חוקית זו. מהו העונש ההולם עבירות אלו - בשים לב לרף הענישה שראוי לקבוע ביחס לעבירות מסוג זה, כמו גם לנסיבותיו האישיות. זו השאלה שהונחה לפתחנו.
התשתית העובדתית וההליכים עד כה
2. המשיב, עבד במשך כ-35 שנים במועצה האזורית מרחבים (להלן: המועצה), ובין השנים 2008-2004 כיהן כגזבר ומזכיר המועצה. במסגרת תפקידו וכמי שהיה מורשה חתימה מטעם המועצה נהג המשיב לאשר תשלומים לקבלנים אשר ביצעו עבודות עבור המועצה, לאחר קבלת אישורו של מהנדס המועצה, מר מיכאל אפשטיין (להלן: אפשטיין).
3. עם המשיב נערך הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש. על-פי כתב האישום המתוקן, אשר בעובדותיו הודה המשיב במסגרת הסדר טיעון, בין השנים 2008-2006 הוא קיבל שוחד בסך של כ-20,000 שקל מקבלן בניין בשם יואב עזריה (להלן: עזריה), שאיתו הייתה לו היכרות קרובה. ב"תמורה" לקבלת השוחד הורה המשיב להעביר לעזריה סך של כ-150,000 שקל בגין עבודות שלא בוצעו בפועל. לשם כך, ביקש המשיב מאפשטיין לאשר כי עבודות אלה בוצעו כביכול, על מנת לאפשר את העברת התשלום כאמור. אפשטיין הורשע בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 45456-07-11), במסגרת עסקת טיעון, ונידון ל-6 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. בערעור שהגיש אפשטיין לבית משפט זה (ע"פ 5978/12 אפשטיין נ' מדינת ישראל (14.2.2013)) הומר עונש המאסר בפועל שהושת עליו, בהסכמת המדינה, לעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, תוך הדגשה שהדבר נעשה רק בשל נסיבות חריגות של התחשבות במצבה הבריאותי הקשה של אשתו.
4. ביום 16.2.2012 הורשע המשיב (ת"פ 60111-01-12, השופט א' אינפלד), על פי הודאתו, בעבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וגניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין.
5. ביום 28.11.2012 ניתן גזר דינו של המשיב בבית המשפט קמא, כדלקמן: מאסר בפועל של 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של המשיב; מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו, כשהתנאי הוא שלא יעבור את העבירות שבהן הורשע או כל עבירה שיש בה יסוד של גניבה או מרמה ועונשה שלוש שנות מאסר ומעלה; קנס בסך 20,000 שקל או 60 ימי מאסר תמורתו; וכן פיצוי לקופת המועצה בסך של 50,000 שקל.
6. בית המשפט קמא הנחה עצמו בגזירת העונש לאורו של תיקון 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113), הגם שמבחינה פורמאלית זה לא חל על ההליך, בשים לב לכך שהמשיב הורשע בטרם כניסת התיקון לחוק. בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא קבע כי מעשיו של המשיב פגעו בכמה ערכים מוגנים: אמון הציבור ברשויות השלטון; הבטחת טוהר המידות במינהל הציבורי; ערך השוויון; שמירה על נכסי הזולת; וההסתייגות מהדחת אדם אחר ליתן ידו לביצוע עבירה. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט קמא לנסיבותיו האישיות של המשיב, תוך התייחסות לשירותו המסור במועצה לאורך שנים, לאובדן הקריירה המקצועית שלו והפסקת עבודתו, להודאתו המיידית במשטרה, לחרטתו הכנה ולכך שהוא נעדר כל עבר פלילי. בית המשפט ציין כי קרוב לוודאי שנפגעו גם זכויותיו הכספיות של המשיב, וכן התייחס לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום בראשית שנת 2012, שעלה כדי עינוי דין המצדיק התחשבות נוספת במשיב. לבסוף, התייחס בית המשפט קמא להמלצתו של שירות המבחן להסתפק בהשתת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, ובנוסף לו מאסר על-תנאי. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן להעדיף בנסיבות העניין את השיקול הטיפולי על פני הצורך בהוקעה פומבית של מעשי המשיב, ועל כן, לא ניתן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.
הערעור
7. הערעור שבפנינו הוגש על-ידי המדינה, והוא נסב על קולת העונש. באופן כללי, המערערת סבורה כי טעה בית המשפט קמא בכך שגזר על המשיב עונש מאסר בפועל של 12 חודשים בלבד. לטענתה, עונש זה איננו הולם את חומרתן של העבירות שבהן הורשע - עבירות של לקיחת שוחד וגניבה בידי עובד ציבור. ביתר פירוט, טענה המערערת כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי המשיב הורשע בשתי עבירות ולמשקלם של הערכים המוגנים שנפגעו על ידי פעולותיו של המשיב. המערערת הוסיפה והתייחסה באופן ספציפי לחומרתה של תופעת השוחד בשלטון המקומי ולחשש מפני אובדן אמון הציבור במוסדות המדינה והשלטון המקומי, תוך הדגשת מעמדו הבכיר של המשיב, שבעת ביצוע העבירות שימש כ"שומר הסף" של הקופה הציבורית.
8. עוד סברה המערערת כי בית המשפט קמא ייחס משקל עודף לנסיבותיו האישיות של המשיב, ובהקשר זה להיותו נעדר עבר פלילי ולמחיר האישי ששילם בעקבות הרשעתו. המערערת מדגישה כי נסיבות אלו הינן אופייניות לרובם של לוקחי השוחד, שהודות למאפיינים אלה שלהם זכו מלכתחילה להיות עובדי ציבור הנושאים במשרת אמון. כמו כן, טענה המערערת כי גזר דינו של בית המשפט קמא הפריז במשקל שייחס גם לנסיבותיו האחרות של המשיב - להודאתו ולפרק הזמן שחלף מסיום החקירה ועד להגשת כתב האישום. נסיבות אלה, כך נטען, הן אמנם בעלות משקל מסוים לקולא, אך אין בהן כדי להצדיק עונש כה קל. בהקשר זה, הסביר בא-כוח המערערת את פרק הזמן הארוך שחלף עד להגשת כתב האישום בכמות החומר העצומה שנאספה בעניינו של המשיב, כמו גם בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה.
9. בכתב הערעור שהגישה התייחסה המערערת אף להיבטים הכספיים של גזר הדין, וטענה כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא חילט את כספי השוחד, וכן בכך שהשית על המשיב פיצוי ששיעורו נופל במידה משמעותית מגובה הסכום שגנב (ולמעשה, עומד על כשליש ממנו). עם זאת, בטיעון בעל-פה בפנינו התמקד בא-כוחה של המערערת במרכיב המאסר בפועל בגזר הדין.
10. המשיב, מצידו דוחה את טענותיה של המערערת, וסומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. בטענותיו בפנינו, הדגיש בא-כוחו של המשיב את השיהוי הכבד שנפל בהגשת כתב האישום, את העובדה שהמשיב הודה כבר בהזדמנות הראשונה בעבירות המיוחסות לו, את חרטתו הכנה ואת תסקיר שירות המבחן המתאר את תרומתו לקהילת הכלא במהלך ריצוי עונשו. עוד ביקש בא כוחו של המשיב להתחשב בכך שמרשו מתקרב למועד ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, ועומד כעת, מבחינה מעשית, ערב שחרורו, נוכח הסיכוי הגבוה שבשל מכלול נסיבותיו ועדת השחרורים תיעתר לבקשתו לשחרור מוקדם.
הכרעתנו
11. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לאורכו של המאסר בפועל שהוטל על המשיב.
12. בעיקרו של דבר, השיקול המרכזי העומד בבסיס הכרעתנו הוא הצורך להתמודד באופן נחרץ עם תופעת השחיתות הציבורית, שהעבירות דנן - שוחד וגניבה בידי עובדי ציבור - הן מן החמורות והמובהקות שבהן.
13. לא ניתן להפריז בחומרתה של תופעת השחיתות השלטונית, שאוכלת בכל פה בתפקודן התקין של הרשויות ומכרסמת בלגיטימיות שלהן. בית משפט זה עמד על חומרתה של התופעה כבר בתחילת דרכו, וככלל אימץ עמדה מחמירה כנגד עובדי ציבור שחטאו בשחיתות (ראו למשל: ע"פ 20/53 ניימן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט 845 (1955); ע"פ 389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487 (1973); ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009)). החשיבות הנודעת לענישה קפדנית בתחום זה נובעת לא רק מחומרת העבירות ומנזקיהן, אלא גם מן הקושי הטמון, באופן טבעי, בגילוין (ראו למשל: ע"פ 449/11 חג'ג' נ' מדינת ישראל(19.5.2011) (להלן: עניין חג'ג')). אם כן, נדרשת בתחום זה ענישה משמעותית ומרתיעה אשר תציב מענה ראוי לביצוען של עבירות אלו.
14. ניתן ללמוד על מידת חומרתן של העבירות שבהן הורשע המשיב, גם מן העונשים המרביים שקבועים כיום בצידן של עבירות אלה - עונשי מאסר של עד 10 שנים בגין כל אחת מהן. לא למותר לציין כי העלאת הרף של ענישה מירבית בגין עבירת השוחד - מ-7 שנות מאסר ל-10 שנות מאסר, בצד העלאת הקנס המירבי בגין עבירה זו, היא בגדר שינוי חדש יחסית המהווה מסר ברור מצידו של המחוקק בכל הנוגע לגישה העונשית הראויה (ראו: חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע-2010, ס"ח 2225). בדברי ההסבר להצעת החוק שהובילה לתיקון צוין במפורש כי ההחמרה הנוספת נועדה לבטא את החומרה הנודעת ללקיחת השוחד, שהיא עבירת שחיתות המצויה במדרג החומרה הגבוה ביותר. כמו כן, צוין בדברי הסבר אלה כי העלאת שיעורו של הקנס המירבי שנקבע בצידה של העבירה נועדה לפגוע במוטיבציה הכלכלית העומדת בבסיסה של פשיעה זו ולחזק את ההרתעה כנגדה (ראו: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 108) (החמרת הענישה בעבירות שוחד), התש"ע-2009, ה"ח 465). דברים מפורשים אלו של המחוקק, מהווים מסר חד וברור, אשר אין להתעלם ממנו כאשר יבוא בית המשפט לגזור את עונשם של המורשעים בעבירות אלו. זאת, כמובן, מבלי לגרוע מכך שהעלאתו של העונש המירבי ביחס לעבירת השוחד איננה חלה באופן פורמאלי בענייננו, שעה שהעבירה נעברה עובר לתיקון החוק. חשוב להדגיש כי גם אם ניתן להצביע על מקרים שבהם לא תמיד השתקפה חומרתן של עבירות אלו בעונשים שהושתו בגינן הרי שכפי שציינתי בעבר, אין בכך בכדי למנוע את התאמתה של מדיניות הענישה לחומרתן הברורה של העבירות (ראו והשוו: ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' קדץ (29.4.2013) (להלן: עניין קדץ)). מכל מקום, לאמיתו של דבר, בחינת פסיקתו של בית משפט זה בכללותה, בדונו במקרים בעלי מאפיינים דומים לענייננו (מבחינת תפקידו של המורשע והיקפן של העבירות) מלמדת כי לצד מקרים שבהם הושתו עונשי מאסר דומים לזה שהושתו על המערער, או אף קצרים ממנו במידת מה (ראו למשל: ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (24.1.2011)), ניתן להצביע גם על מקרים אחרים שבהם עבירות שחיתות של עובדי ציבור נענו בענישה מחמירה יותר (ראו למשל; עניין חג'ג'; ע"פ 739/09 מדינת ישראל נ' שניצר (1.7.2009)).
15. לאחר ששקלנו את מלוא היבטיו של מקרה זה, מצאנו כי יש להתערב בעונש המאסר בפועל שהושת על המשיב. אכן, לזכותו של המשיב עומדות נסיבות לקולא, אולם איננו סבורים שאלה מכריעות את הכף במידה שעליה הורה בית המשפט קמא לנוכח מאפייניהן של העבירות שבהן הורשע ועוצמתם של הערכים המוגנים על-ידן, אשר מחייבים את העדפת האינטרס הציבורי הברור בשמירה על טוהר המידות במינהל הציבורי, ובכלל זה חיזוקה של ההרתעה הנדרשת בכדי למנוע מעשי שחיתות כאלו (ראו למשל: ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610, 613 (1973); ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 660 (1988)).